לא להתדרדר לנורא

שבוע שעבר הקפיצו אותי למשפחתון לאסוף את בני הקודח מחום. הוא לא הפסיק לבכות מרגע שהגעתי וכנראה עוד קודם. לקחתי אותו בוכה וממאן להתנחם ורכבתי לגן של הבכורה שבצירוף מקרים מלבב בדיוק בכתה גם היא אחרי ריב עם חברה.

כך נשאתי את שניהם במורד המדרגות מהגן לאופניים, צאצא מייבב בכל יד כשאני מרגיש את הסבלנות והחמצן הולכים ואוזלים. הבכי המשיך כל הדרך הבייתה, נרגע בעלייה במדרגות רק כדי לפרוץ מחדש ביתר שאת כשהבינו שאמא לא בבית ואני, על מוגבלותי הנוכחת זה מה יש.

הייתי קצר אליהם. לא מכיל ולא מנחם כמו שהייתי רוצה להיות, כמו שפעמים רבות מתאפשר לי. מאד טכני וביקורתי מאד מבלי להביע את זה במילים.

אחר הצהריים המשיך באופן הזה. תקשורת לא נעימה. הרבה רגעים של טינה. שניהם היו צריכים ממני משהו שלא יכולתי לספק להם. בעצמי הייתי מאד עייף ומאד מאד צריך.

לשמחתי אני בעיסוק בו אני פוגש באופן קרוב הרבה גברים נפלאים עם הרבה רגעים כאלה, בהם הם פחות נפלאים ואפילו על הפנים לפעמים. אני מחזיק בזיכרון ובלב את הדמויות שלהם וזה עוזר לי. זה עזר לי לא להסלים את הדינמיקה. לא להישטף באשמה. אשמה על המענה החלקי מאד שאני מסוגל לתת להם באותם רגעים ואשמה על הצרכים הלא נענים שלי שצורחים במקביל את תביעותיהם ובעצם הימצאותם יש אכזבה מעצמי. הגברים שנחרטו לי בלב עזרו לי למצוא חמלה לעצמי, לשהות באכזבה הקולקטיבית ממני ומהחיים מבלי לפתור אותה ולמרות שהיה לא נעים לא התדרדר לנורא. אני רוצה להאמין שיש אפילו משהו בריא בחוויות כאלה למרות שאני לא מבקש אותן.